עמותה לזכויות ילדים והורים (ע"ר)

הילד הוא אדם/ אסתר הרצוג

פרופ' אסתר הרצוג , 06.01.2000

בקריאה למנוע מילדים לעמוד בחזית המלחמות יש מידה רבה של צביעות

חניתה צימרין, יו"ר האגודה למען הילד, ביקרה במדור זה (25.10) את המנהיגות הפלשתינית המנצלת ילדים לצרכים פוליטיים. כוונותיה היו טובות, ולמרות זאת אני סבורה שבהוקעת השימוש בילדים לצרכי תעמולת המלחמה בתקשורת, יש משום צביעות רבה. ילדים הם הקורבנות העיקריים של מלחמות גם כאשר הם אינם משתתפים בהן באופן ישיר. לעתים השתתפותם במלחמה עשוייה אף לשפר את מעמדם בחברה, בזכות תרומתם ל"מאמץ הלאומי".

אירגונים להגנת הילד מעדיפים לראות באדם צעיר "ילד" ולא "אדם". זוהי כמובן ההצדקה לקידומם. רק במציאות שבה ילדים הם במשמורת המבוגרים, אפשר לטפל בהם, לדאוג להם, להגן עליהם, וגם לנצל אותם כילדים לצרכי יחצ"נות במאבקים לאומיים כמו לצרכי פרנסת משפחותיהם.

החברה הנאורה משתדלת למנוע את השתלבותם של ילדים במלחמות, בשוק העבודה וב"חיים המבוגרים". היא מגנה ואוסרת קיום יחסי מין עם קטינים, מוקיעה מכירת ילדות לזנות ומפתחת חוקים להגנת הילד ומוסדות לשמירה עליו. אך במציאות ילדים הם הקרבן העיקרי במרבית המלחמות, במצבים של רעב, מגיפות ועוני. ילדים מנוצלים מינית בבית, במוסדות, ברחוב ובחברה בכלל. צימרין קוראת להשאיר את הילדים בבית כאשר מסוכן בחוץ, למרות שגם הבית הוא לעיתים המקום המסוכן ביותר לילד מבחינת שלומו הפיזי והנפשי.

הבעיה בשימוש בילדים לצרכי יחצ"נות לאומית על ידי הפלשתינים כמו על ידי היהודים (למשל, המתנחלים) היא לא בניצול שלהם אלא בעצם המלחמה, שהיא התופעה המאוסה ביותר בחברה האנושית. במלחמה ערך חיי האדם נקבע על פי השתייכותו למחנה לאומי מסויים ותרומתו למאמץ הקולקטיבי. ילד, כמו מבוגר, הוא רק אמצעי לקידום האינטרס הלאומי.

הבעיה היא לא מותו של ילד אלא מותו של אדם. ההבחנות בין ילדים ומבוגרים ובין אזרחים וחיילים שנהרגים במלחמות, הן מניפולציה לצרכי השלטון, שהופך את המתים במלחמות למתים מסוג אחר ביחד למתים "רגילים".

את הצביעות וההתחסדות לא ניתן לשנות, אבל כדאי לחשוב לפעמים על היחסיות הבלתי נסבלת של החיים והמתים שמספחים יחצ"ני הפוליטיקה ויחצ"ני אירגוני סעד.