עמותה לזכויות ילדים והורים (ע"ר)

מוסדות האימה/ אסתר הרצוג

פרופ. אסתר הרצוג , 15.06.1999

גופן ונפשן של נערות במוסדות בישראל הם הפקר – ואיש לא נוקף אצבע

ביום הולדתן ה-16 תלתה מירי את עצמה במוסד מסילה – כך דווח בכתבתו של עמיר בן דוד (מעריב, 9.6), ואיש לא התרגש. עוד דווח כי בחודשים האחרונים היו במוסד עשרות ניסיונות התאבדות- והתקשורת לא התרשמה. ברדיו ובטלוויזיה המשיכו לעסוק בש"ס/דרעי/שריד/לפיד.

"הטיפול בניסיון כזה הוא בדרך כלל מקומי ואיש לא מדווח עליו למשטרה. כעונש נועלים את הנערה בחדרה", נכתב בכתבה, ושירותי הרווחה ואירגונים לטובת נשים וילדים לא תבעו ועדת חקירה. והארץ שתקה. ועתה, כאשר כולם עוסקים למספר ימים באלימות ה"גדולה" בקרב הנוער, בוודאי שסיפורן של נערות אומללות שהגיח באופן חריג למעריב, ייעלם לעוד שנים רבות.

כאשר חייל נפצע מידי אויב, האמהות מפגינות וכל המדינה נסערת. כשמלכת יופי נאנסת, כל התקשורת מתרגשת. אבל סתם נערות מוכות גורל במוסד, שמתעללים בהן והן קרבן לפגיעת חברותיהן ומדריכיהן – זה לא אסון. אצלן זה הרי רגיל. קודם התעללות בבית ואח"כ במוסד. הן רגילות להיות אבק אדם. אף אחד, לא ההנהלה וגם לא יפי הנפש מטעם המדינה ומטעם אירגוניה, לא נלחם בשבילן, לא רואה בהן בני אדם, לא מתעניין בחייהן העלובים.

המצב במסילה אינו יוצא דופן בין מוסדות לנוער במצוקה, וכבר כתבתי על כך פעמים רבות וגם קראתי לסגור אותם, לשווא. מדיווחיה של תמר (מעריב, 23.8.98), נערה ששירותי הרווחה בעמק חפר התעקשו להרחיקה מאמה האוהבת והדואגת כדי לשמור עליה מפני "התנהגותה המינית הבלתי מבוקרת", ניתן ללמוד כי דברים דומים מתרחשים גם בצופיה, המוסד העיקרי השני לנערות במצוקה.

תמר עברה במוסד חוויות דומות למתואר בכתבה של בן-דוד. היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, ולאחר שהגזימה בבריחותיה, אושפזה בבי"ח לחולי נפש, שם היא נמצאת עד היום. למי איכפת? היא הרי רחוקה מהעין ומהלב, ובכלל, אמא שלה אשמה שלא טיפלה בה כראוי.

לו היה מדובר בכת המעודדת את אנשיה להתאבד, כבר מזמן היו כולאים את האחראים. אך כאשר מדובר במוסדות המדינה, שבין כותליהם מתרחשות יום יום זוועות של ממש ופגיעות בגוף ובנפש-לא צריך להזדעזע. אף ארגון לזכויות אדם אינו נרעש ונרתם לנער את אמות הסיפים, שהרי לא מדובר בערבים ואף לא בבני טובים, בסך הכל ילדים במוסדות. אז נשלפים כל התירוצים והטיוחים כדי לשמור את המצב הקיים. שהרי מדובר באחריות של המדינה ושלוחיה. ומי ייצא נגדם? ארגונים היונקים את קיומם ותקציביהם ממנה? הורים חסרי משאבים וקשרים? יותר מידי אנשים וגופים נהנים מקיומם של מוסדות האימה, מכדי שיאפשרו למישהו להתערב ולהפריע את מנוחת המערכת ואת הפשע בתחומיה.

התמונה המצמררת והמדווחת היא של "אונס, סמים, מכות, דקירות וחיתוך ורידים במוסדות לנערות במצוקה", אך המשטרה ממעטת להתערב ורשויות הרווחה והנהלת המוסד מסתתרים מאחורי הצהרות על כוונות טהורות של הגנה על הנערות ואפילו אהבה להן.

מה עוד צריך לקרות כדי שמדינת ישראל תסגור מוסדות המהווים חממות לפשעי גוף ונפש נגד נערות ולדיכוי ורמיסת כבוד האדם שלהן?