עמותה לזכויות ילדים והורים (ע"ר)

יש תקווה/ אסתר הרצוג

פרופ. אסתר הרצוג , 26.07.1998

שני פסקי דין שניתנו לאחרונה מלמדים, שמערכת המשפט מתחילה לפקוח את עיניה בנושא ההתעללות בקטינים

שני פסקי דין שפורסמו בעיתונות בשבוע שעבר מעוררים את התקווה, שמערכת המשפט מתחילה לפקוח את עיניה. במקרה הראשון בוטל זיכויה של גננת שהכתה והעליבה ילדים. הגננת, כך דווח, הצדיקה את השימוש בכוח כ"אמצעי חינוכי". השופטת דליה דורנר, המתגלה בעקביות כשופטת אמיצה והומנית במיוחד, קבעה בפסק דינה, המבטל את הזיכוי של בית-המשפט המחוזי בחיפה, כי "ככלל, עונש גופני אינו יכול להוות אמצעי לגיטימי בידי מורים, גננות או אנשי חינוך אחרים. תפיסת עולם שגויה בהקשר זה מסכנת את שלומם של הילדים ועלולה לפגוע בערכי היסוד של חברתנו-כבוד האדם ושלמות הגוף".

במקרה השני פסק בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע שנתיים מאסר למדריך בפנימיה שביצע מעשים מגונים בארבעה חוסים. אב בית-הדין, השופט גלעד גלעדי קבע: "הנאשם ניצל לרעה את העובדה שנתנו בו אמון...במוסד שמיועד לשקם נערים שבאו ממשפחות הרוסות".

העדויות על התעללות פיזית וניצול מיני של חוסים במוסדות "חסות" של המדינה הן רבות. את התיאורים על "הטחת ראש בקיר", ענישה "חינוכית" באמצעות ריתוק לחדרים למשך ימים, מניעת מזון, שמעתי מפי הורים רבים על מוסדות שונים במקומות שונים בארץ. על מוסד חסות מסוים סיפר לי שוטר, שכל נער שמגיע מוכנס לחדר אטום, מופשט עירום "וכל הצוות יורד עליו". אך בית-המשפט מעדיף להשאיר את מלוא האחריות בידי עובדי המוסדות ועובדי הרווחה. גם המשטרה, המוזמנת לחקור תלונות על התעללות בחוסים, מעדיפה להסתתר מאחור צווי בתי-משפט ואחריות העובדים הסוציאליים.

שופט נוער, המתייחס לצילומים שבהם כתמים מתחת לבית השחי של נער בן 12, המוכיחים את טענת הוריו כי בנם הוכה במוסד, קובע, כי "קיימים כללים מקובלים לזכותו, ולפעמים לחובתו, של המדריך או המטפל הנוכח בהתפרעות להפעיל כוח סביר על הקטין המתפרע על מנת למנוע ממנו לפגוע בעצמו או באחרים. האמצעי המקובל הוא חיבוק חזק של הקטין מתחת לידיו, ובמקרים מסוימים מותרת אף ישיבה או שכיבה על הקטין ובספרות המקצועית הינה מוגדרת כ "HOLDING" .

נראה ש"טלטול" של מחבלים הוא ענין מרכזי של אנשי מצפון ועמותות לשמירת חוק ולמבקרי שיטות החקירה של השב"כ. אך חוסים, קטינים, באחריות המדינה ובשליטת עובדיה, חשופים להתעללות יומיומית ולית דין ולית דיין.

אלימות של הורים כלפי ילדיהם נהפכה לאבן שואבת לפעילותם של ארגונים למען ילדים, מה שמוכיח כי אזרחים בקהילה חשופים לביקורת הדדית של שכנים, חברים וארגונים. ילדים במוסדות חינוך, גנים ובתי-ספר, בתוך היישוב, זוכים להגנת ההורים. אך קטינים במוסדות הם בפועל נטושים, חסרי גב והגנה ונתונים לשרירות לבם של מדריכים שאינם חושיים מפיקוח ומביקורת על מעשיהם.

לכן, שלוש מסקנות מתבקשות: להמעיט, ואולי אף לסגור, את המוסדות לקטינים חוסים ולהעדיף את הטיפול הקהילתי. לפתוח את כל המוסדות לביקורת מלאה ורגילה של התקשורת. לשבת שופטים כמו דורנר וגלעדי.