עמותה לזכויות ילדים והורים (ע"ר)

לסגור את הפנימיות/ אסתר הרצוג

פרופ. אסתר הרצוג , 14.08.1997

עדיף להפנות את תקציבי הפנימיות למשפחות התלמידים ולפיתוח מסגרות חינוכיות בקהילה

הכתבה המזעזעת של אלי בוהדנה (מעריב, "סופשבוע", 8.8.97) על הנעשה בפנימיית כנות, מצטרפת לכתבות שהתפרסמו לאורך השנים על פנימיות שונות בארץ שבהן שולטים טרור ואווירת פחד. בלי לגרוע מחומרת הדברים המתוארים בכתבה ונחקרים עתה במשטרה, נראה לי שאין מדובר בתופעה חריגה, אלא במציאות שמצמיחה המסגרת הפנימייתית. אין להבין מכך שכל הפנימיות משלימות עם התמכרות חניכיהן לסמים או עם קיומן של תופעות מזוויעות של ניצול מיני ואלימות יום-יומית בין חניכים לבין עצמם או בין מדריכים לחניכים. אין ספק שישנם מדריכים והנהלות מסורים, הראויים לאחריות הגדולה הרובצת עליהם.

במילים של עפרה פרידמן, יו"ר נעמת, הבעלים של פנימיית כנות, אפשר לומר, כי "בעיות מהסוג המובא בכתבה קיימות בכל מוסד חינוכי בישראל". ובכל זאת, יש הבדל אחד חשוב בין "כל מוסד חינוכי" לבין מוסד פנימייתי. ההבדל הוא במאפיינים המוקצנים של המסגרת, המרוחקת מקהילה או מיישוב. האופי הסגור והעצמאי של הפנימיה הוא הקובע את היקף התופעות החמורות שיכולות להתפתח ואת אורך הזמן שניתן להשתיקן.

כן, הכל יחסי. גם ההשתקה, ההתעלמות והשליטה בבני אדם. מסגרות סגורות הן הבטחה לשליטה קלה יותר בבני אדם, משום שהן יוצרות מסגרת חברתית הפועלת בנפרד מהחברה הרחבה והרחק מפיקוחה ומיכולת התערבותה. החוסים בה, כפי שכתב הסוציולוג ארווינג גופמן בספרו על מוסדות כוללניים (או "טוטאליים"), הם קורבנות קלים לשליטת בעלי הסמכות.

אם הלקח שנפיק מהכתבה הוא, שמדובר באנשים רעים במיוחד שאותם צריך להעניש ולסלק, תהיה זו החמצה. הסיפור הקשה על כנות מבליט קודם כל את המרכזיות של ההשתקה בהנצחת מצבי התעללות בחוסים בפנימיות. הכתבה תיארה את חלקם של השותפים הרבים בפעולת ההשתקה, החל במנהל הפנימיה, רכז הפנימיה, העובדת הסוציאלית בפנימיה ופקידת הסעד המחוזית. ההשתקה הזו אינה תוצאה של מעשי אנשים רעים (אולי גם), אלא תוצאה של הצורך לשמור על "שמו הטוב" של המוסד.תוצאותיה של ההשתקה קשות בכל הקשר חברתי-ציבורי, אך הן חמורות שבעתיים כשמדובר במסגרות פנימייתיות המוצעות הרחק מתשומת הלב של הציבור והתקשורת, והמטפלות בחוסים חסרי כוח כלכלי-פוליטי.

המוסדות הפנימייתיים נאבקים על חייהם ועל תקציביהם מאז קום המדינה. רבים מהם על סף סגירה, ותמיד נמצא איזה קסם שמציל אותם מקריסה. פעם אחת מסבים אותם ממסגרות של "עליית הנוער" למסגרות של "נוער במצוקה", בפעם אחרת מצילים את הפנימיות ילדים של עולי אתיופיה, ובשנים האחרונות עושים זאת ילדי העולים מחבר העמים.

הכתבה מלמדת, שהפנימיות אינן מהוות תשובה הולמת לקשיים החברתיים והכלכליים של ילדים ממשפחות מצוקה בישראל, ובתוכם ילדי עולים. הסיכונים האישיים שלהם נחשפים הילדים גדולים אף יותר מהסיכונים המאיימים עליהם במסגרת המשפחתית והקהילתית. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם במספר הילדים הגדלים בפנימיות. הלקח העיקרי מהכתבה צריך להיות, כי יש לצמצם עד למינימום ההכרחי את מספר הפנימיות הקיימות בארץ.

הגיע הזמן לבחון מדיניות חברתית-חינוכית שאינה נקבעת על-ידי בעלי אינטרסים בראש הארגונים והנהלות הפנימיות. הפתרון נעוץ במדיניות של העברת המשאבים האדירים המופנים לפנימיות לידי המשפחות, דבר שיאפשר להם להתמודד עם בעיות כלכליות וחינוכיות, ובהשקעה במסגרות חינוכיות בקהילה, כמו מועדוניות ויום לימודים ארוך.