עמותה לזכויות ילדים והורים (ע"ר)

משרד הרווחה שולף עוד שפן מהכובע/ אסתר הרצוג

פרופ' אסתר הרצוג, 15.07.10 

אם נכון לסגור מוסדות כפייה לנוער עבריין כפי שבכירי המשרד סבורים, מדוע לא ינהגו כך ביחס לילדים ובני נוער שלא פשעו?

לאחרונה הודיע משרד הרווחה על "מדיניות חדשה", שבמסגרתה "בני נוער עבריינים ישוקמו בביתם": בני 12-18 יזכו לטיפול בתוך הבית עם משפחותיהם, במקום לשהות במעונות סגורים. על-אף שאני עוקבת בביקורת מזה שנים רבות אחר מדיניות ההשמה הכפויה במוסדות סגורים של ילדים ובני נוער "בסיכון", התפתיתי לקרוא בשמחה את הדיווח. סוף-סוף, חשבתי, משרד הרווחה מאמץ את ה"גישה הקהילתית", הגורסת כי "שיקום", "שילוב", "טיפול" בבני נוער יכול להתרחש רק בתוך הרשתות המשפחתיות-קהילתיות שלהם.

מדברי בכירי המשרד מתברר שאכן הם מודעים היטב לעובדה ש"שהות במוסדות סגורים מזמנת לבני הנוער חיים לצד נערים נוספים עם בעיות והאחד מחקה את השני". אנשי המשרד מתבססים בהקשר זה על מומחים שמדגישים עד כמה קשה הפגיעה של שהות במוסדות סגורים. לא פחות מכך הם נסמכים על הנעשה בארה"ב, שם סגרו את המוסדות הסגורים לבני נוער.

לכאורה, היה עלינו להיות מרוצים משינוי זה של המדיניות. אך בהכרח מתבקשת השאלה המטרידה: אם נכון לסגור מוסדות כפייה המשכנים נוער עבריין, מדוע לא נכון הדבר ביחס לילדים ובני נוער שלא חטאו ולא פשעו? מדוע נערות שאינן עברייניות נכלאות במוסדות כפייה השוללים מהן זכויות אדם בסיסיות ומפעילים כלפיהן אמצעי ענישה "חינוכיים" דרקוניים? מדוע פעוטות וילדים רכים נלקחים מאמהות המנסות לגונן עליהם מפני פגיעה מינית של גרושיהן (ומואשמות ב"הסתה הורית"), ומושמים במרכזי חירום, הפוגעים בהתפתחותם הנפשית והפיזית? מדוע ילדים להורים דלי משאבים, שאינם יכולים למנוע את השתלטות עובדי הרווחה על ילדיהם, נאלצים לחוות טראומות של ניתוק, בידוד, אלימות במוסדות הרחוקים מהעין הציבורית?

מנגנוני הרווחה יודעים היטב, כך מתברר, כי אין "טיפול" או "שיקום" במוסדות כפייה, לא לעבריינים ולא לילדים ובני נוער שאינם עבריינים. הם מכירים היטב את הסיכון הרב בו מצויים ילדים במוסדות סגורים ואת הפגיעה הרב-מימדית שמתבטאת בין השאר בהישגים נמוכים בלימודים, בבריחות, בהתנהגות תוקפנית, בדיכאון ובחרדות (כך בדו"ח המועצה לשלום הילד בשנים תש"ס-תשס"ג).

הם יודעים כי אין תחליף למדיניות של שילוב ותמיכה בפרט ובמשפחה בתוך הקהילה. אפילו בכתב העת של העובדים הסוציאליים (חברה ורווחה) נאמר, כי "ניתן למנוע סידור חוץ ביתי באמצעות טיפול משפחתי וקהילתי הולם".

ישראל מובילה בסטטיסטיקה
מדי כמה שנים, כאשר זעקת ההורים והילדים הפגועים עולה השמימה והלחץ והביקורת הציבוריים על מדיניות כליאת ילדים ובני נוער במוסדות גוברים, שולפים הספינרים של ביורוקרטית הרווחה שפן תורן. לפני כמה שנים הייתה זו התוכנית "עם הפנים לקהילה" – החזרתם של מאות ילדי מוסדות לבתיהם. בהצעת התקציב לשנת 2006 נקבעה מדיניות שתגביר "פתרונות קהילתיים ופיתוחם כתחליף לפתרונות פנימייתיים" בטיפול באוכלוסיית ילדים ובני נוער ב"סיכון". אך היום כמו אז מדינת ישראל מובילה במספר הילדים המושמים בכפייה במוסדות סגורים.

הפעם שלפו הספינרים את שפן ה"טיפול ההוליסטי". ברקע נמצאת כנראה פעילותה הנמרצת והבלתי מתפשרת של ח"כ מרינה סולודקין, שהקימה לפני כחצי שנה שדולה למען ילדים (או נגד הוצאתם מהבית של ילדים ממשפחות נורמטיביות, כהגדרתה). שדולה זו נתנה במה להורים שבורי לב שילדיהם נלקחו מהם על לא עוול בכפם והושמו במוסדות הכפייה. השר הרצוג, לא רק שסירב להופיע בפני ההורים, הוא אף נקט בלשון מאיימת כלפי חברת הכנסת.

הביקורת שהושמעה במסגרת השדולה כלפי השר הרצוג הייתה נוקבת: השר אטום לכאבם של הילדים וההורים. לא חלף שבוע ימים מאז הריץ את תלונתו נגד הח"כית ליו"ר ועדת האתיקה, וכבר התבשרנו על "שינוי מדיניות" משרד הרווחה. ובינתיים התברר שגם את מכסת התקנים של חוקרי נוער הצליח השר להגדיל. כעת יוכלו פקידי הסעד, בכובע הנוסף שלהם כחוקרי נוער, להוציא עוד מאות רבות נוספות של ילדים הסובלים מ"אלימות", למוסדות הכפייה שבהם יהפכו רבים מהם לנוער עבריין ולמבוגרים פושעים (כפי שעולה משיעורי "בוגרי" המוסדות בבתי הכלא בישראל).

הרצוג ופקידיו אולי יעשו "ניסוי", אך את מדיניות הרווחה הם לא ישנו. מוסדות הכפייה ימשיכו להחזיק אלפי ילדים אומללים בשליטת חונטות של "מטפלים". את השיטה להשגת תקציבים ותקנים הם ימשיכו לעטר ברטוריקה של חסד ורחמים.