עמותה לזכויות ילדים והורים (ע"ר)

מכתב לשר הרווחה מטעם עמותת עליה- תשובה לתגובתו של מר נחום איצקוביץ'


13/1/2012

לכבוד;
מר משה כחלון
שר הרווחה


שלום רב,

בתגובה לתשובתו של מר נחום איצקוביץ', מנכ''ל משרדך, על פניית עמותת ע.ל.י.ה (לזכויות ילדים והורים) אני מבקשת להביע את הסתייגותי מסגנון התבטאותו המתנשא. יורשה לי להדגיש כי כולנו, חברות וחברי העמותה, פועלים בהתנדבות ומשקיעים מזמננו, כישרוננו וגם כספנו כדי לסייע להורים וילדים פגועי מדיניות ''ההשמה החוץ ביתית'' ולמען שינוי מדיניות הרווחה להשקעת כל משאביה בשירותים בקהילה ובתמיכה מוחשית (בכסף ובשירותים) במשפחות נזקקות. להבנתנו, מערכת הרווחה הפכה את אוכלוסיית ילדי המשפחות במצוקה כלכלית-חברתית לקטגוריה של ילדים ''בסיכון'', מתייגת אותה ומשמרת את פגיעותה, בהתערבותה הפוגענית בחיי המשפחות עד כדי הרס שלהן ופגיעה ארוכת טווח בילדים. במדיניות זו, שנמשכת ומתחזקת במהלך השנים, יש גם פגיעה בלתי הפיכה בחוסן החברה הישראלית בכלל, אשר נאלצת להתמודד עם תוצאות המדיניות הנידונה כאשר ''ילדי חסותה'' מתבגרים והופכים לגרעין הקשה של העבריינות והפשע בישראל (דברים אלו מתבססים לא רק על נסיוננו לאורך שנים אלא גם על מחקרים בעולם).

אנחנו מודעים לפרסום של משרדכם ביחס ''לתכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון'' ולמטרות שעליהן התכנית מצהירה, בין השאר: השמת ''דגש רב יותר על איתור וטיפול בילדים בגיל הרך, מניעת סיכון בשלבים הראשונים להיווצרותו, טיפול בהורים וטיפול בילדים במסגרת המשפחה והקהילה''. אנו מבקשים להבהיר כי לאור ניסיון העבר והכרת תכניות דומות שתקצב משרד הרווחה בעבר, איננו סבורים כי התכנית תקדם בפועל את השינוי המהותי במדיניות בסוגיה זו, כלומר שהיא תביא להעברת המשאבים מהמוסדות למשפחה ולקהילה. איננו סבורים שהתכנית ''הלאומית המורחבת'' תשנה בפועל את מדיניות הרווחה מ''הפנים למוסדות'' ל''פנים לקהילה'', כפי שהבטיחה תכנית דומה של המשרד בשם זה מ-2004 (שמאז חלפו למעלה מ-7 שנים). לקחי העבר מלמדים כי תכניות מהסוג שמשרדך פרסם לאחרונה סופן להרחיב את המשאבים המועברים למוסדות ולמרכזי חירום ולהוסיף תקני עובדים סוציאליים. תכניות מהסוג של התכנית ה''מורחבת'' פועלות, להבנתנו, כ''מסך עשן'' לטשטוש הנעשה בפועל.

כידוע, שר רווחה בא ושר רווחה הולך והפקידות הבכירה לעולם נשארת. התכניות המלוטשות כדבעי, והמבוססות על שורת המלצות של ועדות נכבדות, המשלבות את בכירי המשרד ומנהלי מחלקות רווחה מקומיות עם בכירי בתי הספר לעבודה סוציאלית (בגרסה האחרונה: ועדת שמיד), מספקות מענים לביקורות הרבות והקשות על המדיניות המוסדית והשלכותיה ההרסניות. כל שר (או שרה) בתורו, המעוניין להראות כי הוא פועל לטובת ה''חלשים'' וקשוב לביקורת, משתכנע בכך שהדוחות וההמלצות מבטיחים שינוי ומספקים ביעילות מענה על הביקורת, שניתן להשתיקה באופן זה לפחות עד לאחר הבחירות.

לשרים, כך מתברר, ניתן לנפק נתונים מגמתיים בקלות רבה. הדוח שעליו מתבססת התכנית מדבר על שיעור דמיוני של ''ילדים ובני נוער בסיכון'' הזקוקים להצלתם של ה''מטפלים''. אין חדש בשימוש המניפולטיבי בסטטיסטיקות מפחידות. כך, למשל, החוק שהובילה ח''כ לשעבר תמר גוז'נסקי, ''זכויות ילדים בסיכון לקבלת שירותים'', ב-2003, ציין את המספר: 400000 ילדים בסיכון, כחמישית (!) מילדי ישראל. באופן דומה נאמר בדוח שסופק על ידי ועדה מכובדת לא פחות של אנשי המשרד ובתי הספר לעבודה סוציאלית ב-1998 לשר אלי ישי (ש''הצליח'' להעביר לרשויות הרווחה 180 מיליון שקל) שיש לטפל ב-331000 ילדים. מאז ועד היום (14 שנים לאחר מכן) מנגנוני העבודה הסוציאלית והתקציבים התרחבו והתקנים התרבו, אך ''הנזקקות'' כמובן לא נפתרה, אדרבא היא גדלה... המספרים המגמתיים סייעו בעבר וכך גם בהווה בהשגת התקציבים אך לא בפתרון אף בעיה של ''ילדים ונוער בסיכון''. ממש כמו בדוח האחרון נקבע אז ב''תכנית אב לאומית לנושא ילדים ונוער בסיכון ואלימות במשפחה'' שהסיכון לילדים נמצא במשפחותיהם ולא, חלילה, בחייהם הרחק מהמשפחות בחיים הכפויים במוסדות.

ב-2006 אימצה ממשלת אולמרט את דוח ''הועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה'', שהיא, כך נראה, הבסיס לתכנית המורחבת האחרונה. וכך נאמר במסמך: ''1. בהמשך להחלטת הממשלה מס' 1007 מיום 16 בנובמבר 2003, לאמץ את עיקרי המלצות דין וחשבון הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה, בראשות פרופ' הלל שמיד (להלן: הוועדה הציבורית). 2. להקים ועדה בינמשרדית אשר תהיה אחראית על יישום עיקרי המלצות הוועדה הציבורית (להלן: הוועדה הבינמשרדית)... הוועדה הבינמשרדית תגיש לממשלה לא יאוחר מיום 1 באפריל 2007 תוכנית מפורטת ליישום המלצות הוועדה הציבורית, ובכלל זה: ... ג. תוכנית לשינוי יחס הקצאת המשאבים בין המשאבים המוקצים לטיפול בילדים בסיכון במסגרות חוץ ביתיות לבין המשאבים המוקצים לטיפול בילדים בסיכון במסגרות קהילתיות, במטרה להביא לכך שעד לשנת 2011 שיעור המשאבים המוקצה לטיפול במסגרות קהילתיות לא יפחת מ-70% מכלל התקציב.''

כיום, בתחילת 2012, כמעט חמש שנים לאחר תאריך היעד של ה''תכנית המפורטת ליישום המלצות הועדה'', האם שיעור המשאבים המוקצה לטיפול במסגרות קהילתיות מגיע ל-70% מכלל התקציב? מובן שהוא לא השתנה ועיקר המשאבים מופנים גם היום ל''מסגרות חוץ ביתיות''. למה שהדברים ישתנו כעת, בזכות עוד תכנית אחת (''מורחבת'') מיני רבות?

ועוד נקודה שראוי לציין, הועדות לבדיקת ''מצבן של ילדים ונוער בסיכון'' מדירות באופן מוחלט את בעלי העניין הישירים: הורים, ילדים ונערים ''בוגרי'' המערכת המוסדית ופעילי ציבור כמונו, המלווים את ההורים במאבקיהם על ילדיהם ועל הישרדותם. הועדות הן נחלתם הבלעדית של הקבוצות הפרופסיונאליות והביורוקרטיות בשלוחות הממסד הסוציאלי (בממשלה, באקדמיה ובארגונים הסמוכים אליהם). ואין הדבר מפתיע שההמלצות הן תמיד ''טיפוליות'', כאלו המצריכות את ''ההתערבות'' של אנשי המקצוע ולא ''חומריות'', כאלו המבטיחות הרחבת המשאבים והשירותים בידי המשפחה והקהילה.

לו הייתה כוונת אמת לשנות את המדיניות ולהשקיע משאבים בקהילה ולא בהשמה חוץ ביתית, מדוע ממשיכה המדיניות בפועל של הוצאת ילדים בקצב הולך וגובר, כפי שאנחנו למדים מהמקרים הרבים המגיעים אלינו מדי יום? אם מדובר בכוונת אמת לשנות את המדיניות מדוע אין משתנה הפרקטיקה של פקידי הסעד בשטח? מדוע הם מרבים להשתמש באיומים כלפי הפונים ש''אם לא ישתפו פעולה'' ילדיהם יילקחו מהם (והם אף נלקחים)? מדוע לא שונתה הוראת החוק המאפשרת לפקידי סעד להוציא ילדים ללא דיון משפטי, בכל רגע ומצב נתון? מדוע אין נשמע קולם של ילדים ובני נוער בדיונים על הוצאתם מהבית ועל מה שקורה להם במוסדות? מדוע גדל כל העת מספר מרכזי החירום והמוסדות לסוגיהם? מדוע ממשיכות ועדות ההחלטה לפעול כ''בתי דין שדה'' להורים, כאשר סוללת אנשי המערכת יושבת מול ההורה המוחלש והמותקף? מדוע לא נעשית כל בדיקה של ממש ביחס למתרחש במוסדות ואין כל ביקורת על האלימות במוסדות, בעוד שנעשית דמוניזציה להורים כ''מסכנים'' את ילדיהם? מדוע הצעות לשמש משפחות מלוות ותומכות למשפחות ב''קהילה'', שפקידי הסעד מגדירים כ''בסיכון'' שגובשו על ידי פעילותינו באופן רציני ומקיף נדחו על ידי פקידי הסעד האמונים, לכאורה, על פתרונות בתוך הקהילה? מדוע מספר הילדים במוסדות, שהיה אמור להצטמצם בעקבות התכנית ''עם הפנים לקהילה'' מ-2004 עלה וכבר עבר את ה-10,500 (לפי נתוני המשרד), בלא לכלול את מספרי הילדים במרכזי חירום? לשם מה יש צורך בועדות ובתכנית חדשה אם הייתה תכנית לעבודה עם הילדים והוריהם בקהילה מ-2004 שניתן היה ליישם אותה כבר לפני שנים?

אי לכך, אנחנו שבות/ים וטוענות/ים כי התכנית האחרונה של משרד הרווחה היא עוד זריית חול בעיניים, להשתקת הביקורת מחד, ולהרחבת תקציבי ההשמה החוץ-ביתית (בעזרת ''תכניות לאיתור ילדים בסיכון'') מאידך. לא ועדות נחוצות ואף לא המלצות. יש צורך ביישום: העברה מיידית של תקציבי המוסדות לידי הרשויות המקומיות, לשם הרחבת יום הלימודים ופיתוח מערכת הזנה במערכת החינוך הפורמלי, פיתוח השירותים בחינוך הבלתי פורמלי, והגדלת הסיוע הכלכלי למשפחות במצוקה כלכלית. המשפחות זקוקות למשאבים כלכליים ולא ל''טיפול''.

אנחנו שבים ומבקשים להיפגש איתך כדי להעלות את טענותינו ותפישותינו בנושא.

בכבוד רב, פרופ' אסתר הרצוג, יו''ר ע.ל.י.ה

העתקים:
גב' איילה שטגמן, דוברת ע.ל.י.ה
גב' יונת קלר וגב' נחמה דיכנה, מנכ''ליות שותפות של העמותה
עו'ד תמר טסלר, יועצת משפטית של העמותה